חלוקת דיבידנד- כן או לא?

חברות מסוימות הנסחרות בבורסה הן בעלות מדיניות של חלוקת דיבידנד – כלומר, אחת לתקופה הן משלמות לבעלי המניות שלהן סכום מסוים, לרוב שיעור ידוע מראש מהרווח שצברו. אין חובה חוקית לחלק דיבידנד, אך חברות רבות בוחרות לעשות כך.

בשנת 2016, 181 חברות בבורסה בישראל – המהוות כ-40% מהחברות הבורסאיות – חילקו דיבידנדים (מתוכן 120 חברות הנוקטות במדיניות דיבידנד – הקובעת את השיעור או הסכום של הדיבידנד התקופתי). סך הדיבידנדים שחולקו בשנת 2016 על ידי החברות שמניותיהן נסחרות בבורסה בת"א הסתכם בכ-17.5 מיליארד שקל.

שלא במפתיע, המשקיעים בשוק ההון בכלל, והגופים המוסדיים בפרט, מצדדים במדיניות הדיבידנד. כך הם נהנים מהשתתפות ברווחי החברה, וגם זוכים לאיתות על מצבה הפיננסי היציב, שמאפשר לה חלוקת רווחים. ואולם, לא תמיד מדיניות של חלוקת דיבידנד היא אכן טובה למשקיעים.

כך לדוגמה, צ'קפוינט היא חברה רווחית – הנסחרת ב-15 מיליארד שקל, ומניבה ערך רב למשקיעיה אף שאינה מחלקת דיבידנד. במקום זאת, היא משתמשת במזומנים שצברה כדי לבצע מהלכים כמו רכישת חברות בתחום, ובכך מסייעת לערך המניה שלה לעלות.

קבוצת האחים נאוי, למשל, הודיעה באוגוסט האחרון על ביטול מדיניות הדיבידנד שלה – ועוררה את התהייה מדוע חברה המציגה רווחים פנויים לחלוקה, בעלת מספר רב של פרויקטים בקנה ורמת מינוף סבירה, מחליטה לבטל את מדיניות חלוקת הדיבידנד? זאת, במיוחד כשלהודעה הייתה השפעה מידית על מניות החברה – שצנחו ב-16% ביום פרסום ההודעה.

נציין כי החיסרון של מדיניות הדיבידנד הוא העובדה שיש לשלם עליו מס, המקטין את ערך המניה – וכך גם את ערך החברה. חשוב לזכור שאחרי הכל התשואה האמיתית למשקיע לא מגיעה דרך תשואת הדיבידנד אלא דרך עליית ערך המניה.

Comments are closed.